יש רגע שקט כזה, לפעמים כמעט יומיומי, שבו הכול כבר ברור.
המשימה ידועה, הכיוון מוגדר, ואפילו יש תחושה שזה באמת חשוב.
ובכל זאת, משהו בפנים נסגר. הזמן עובר. משהו אחר תופס את המקום. והדבר עצמו נדחה שוב.
הרבה אנשים מפרשים את הרגע הזה כחולשה, חוסר משמעת או בעיית מוטיבציה. אבל בפועל, דחיינות כמעט אף פעם לא מתחילה מהחלטה מודעת. היא מתחילה עמוק יותר, במקום שבו המוח בודק קודם כול אם בטוח לזוז.
דחיינות היא לא עצלנות אלא תגובה של מערכת העצבים
כאשר מתעורר לחץ פנימי סביב משימה מסוימת, גם אם הוא עדין מאוד, המערכת העצבית מגיבה. המוח לא שואל אם זה נכון לנו או מקדם אותנו, אלא אם יש שם פוטנציאל לאיום רגשי. אכזבה, כישלון, חשיפה, עומס או שינוי יכולים להתפרש כסיכון.
במצבים כאלה מופיעה לעיתים חרדה שקטה, לא תמיד מורגשת כחרדה קלאסית, אלא ככבדות, בלבול, חוסר חשק או רצון להתרחק. ברגע שתת המודע מזהה איום, הוא מפעיל מנגנון הגנה, וההגנה הזו לעיתים נראית בדיוק כמו דחייה.
מה קורה בראש כשאנחנו רוצים לפעול אבל נתקעים?
באותו רגע, היכולת לפעול לא נעלמת כי אין רצון, אלא כי המוח עובר למצב הישרדותי. הקשב מתפזר, האנרגיה יורדת, והדחף לעשות משהו אחר מופיע כמעט מעצמו. זו לא בחירה מודעת, אלא ניסיון פנימי להחזיר תחושת שליטה וביטחון.
לעיתים, התגובה הזו קשורה למשקעי ילדות או לטראומה רגשית מוקדמת. חוויות שבהן פעולה, ביטוי עצמי או רצון אישי הובילו לביקורת, אכזבה או פגיעה, נצרבות במערכת העצבית. גם אם היום המציאות שונה לגמרי, המוח עדיין פועל לפי הזיכרון הרגשי ולא לפי ההיגיון.
למה מודעות והבנה לא תמיד יוצרות שינוי?
הרבה אנשים מודעים לעצמם מאוד. הם מבינים למה הם דוחים, מזהים את הדפוס ואפילו יודעים מתי הוא מופעל. ובכל זאת, שום דבר לא באמת זז. זה קורה כי הבנה פועלת ברמה המודעת, בעוד שהתגובה עצמה מתרחשת בתת המודע.
כאשר יש פער בין מה שאנחנו יודעים למה שאנחנו מרגישים בגוף, נוצר תסכול שמחליש את הביטחון העצמי. ואז מתווסף רובד נוסף של לחץ פנימי, שמחזק עוד יותר את הדחייה. כך נוצר מעגל שבו הרצון קיים, אבל המערכת הפנימית לא מרגישה בטוחה מספיק כדי לאפשר תנועה.
נסו לדמיין..
נסו לדמיין מצב שבו אתם מתקרבים לדלת שאתם ממש רוצים לפתוח, אבל בכל פעם שאתם נוגעים בידית הגוף מתכווץ קלות. לא מספיק כדי לעצור אתכם בכוח, אבל מספיק כדי לגרום לכם להסס. אתם יודעים שהדלת חשובה, אולי אפילו טובה עבורכם, אבל הגוף מגיב כאילו יש שם משהו מאיים.
רוב האנשים לא שמים לב לכיווץ הזה. הם רק מרגישים את הדחייה. הם מנסים לשכנע את עצמם, להפעיל משמעת או לדחוף קדימה, מבלי להבין שהתגובה היא גופנית ורגשית, לא מחשבתית.
מתי מתחיל שינוי אמיתי?
כאשר המערכת העצבית חווה שהפעולה עצמה לא מסכנת אותה, משהו נרגע. לאט לאט, בלי מאבק, נפתחת האפשרות לזוז. לא מתוך דרמה, מוטיבציה מוגזמת או כוח רצון, אלא מתוך שקט פנימי.
ברגעים כאלה, הביטחון העצמי לא נבנה מהישגים חיצוניים, אלא מהחוויה הפנימית של יכולת לנוע בלי להילחם בעצמנו. הרבה אנשים מופתעים לגלות שכאשר ההגנה נרגעת, הפעולה עצמה הופכת פשוטה יותר ממה שדמיינו.
דחיינות, כשמסתכלים עליה כך, היא לא אויב אלא סימן. היא מצביעה על מקום שבו הרצון וההגנה הפנימית לא מסונכרנים. וכשיש הקשבה למה שקורה מתחת לפני השטח, הדפוס מתחיל להתרכך.
חשוב לציין שככול שאנחנו דוחים יותר משימה, רצון או בחירה, נוצר בלבול בעומק תת המודע. הרצון שלנו באמת, שאמור להוביל תנועה, מתחיל להיחוות כאיום. אחרת, למה יש משהו שאנחנו כל כך רוצים או יודעים שעלינו לעשות, ועדיין דוחים אותו עוד ועוד?
ליצירת קשר ישיר עם מיטל ניתן לתאם שיחה חינמית או לשלוח הודעה בוואטצאפ בלחיצה כאן
